יש ימים שהגוף שלי מרגיש כמו חידה שאני לא מצליחה לפצח. אובחנתי בגיל צעיר במחלה אוטואימונית, הגדרה שהיא כמו להגיד
"לא יודעים מה יש לך".

אבל הגוף שלי לא רק כואב, הוא גם מדבר, מתחילה להבין איך להקשיב ורוצה לשתף על הדרך שלי לחיות בתוכו עם הכאב
אבל גם עם ריפוי.

אני לא מבטיחה פתרונות, רק מקום אמיתי לשיחה על גוף, על חיים, ועל איך לא לוותר,
גם כשאין תשובה.

לטראומה אין התחלה, אמצע או סוף ברורים. טראומה היא רצף מבולבל של רגעים, שתיקה, הבזקים. רק לאחרונה התחלתי להבין את סדר גודל האירועים שקרו לי (its about time).

בהרצאה הזו אני משתפת על עשור של פגיעה מינית בתוך המשפחה בלי תיווך. אני מבררת איך החוטים המשפחתיים נקשרים זה בזה, איך מייצרים חיבורים ומאחדים חלקים שבורים.

איך מחזיקים כאב בלי להיבהל ממנו, ואיך מתעקשים לבחור בריפוי, יום אחרי יום. זו לא רק הרצאה, זו הזמנה למפגש אנושי, חי, נוגע.

גדלתי בבית דתי ובמשך שנים שמעתי תאוריות דתיות ורוחניות על מהות הנשמה. בגיל 29 כל התאוריות האלה פגשו את המציאות כשאחי אהובי נהרג ב"אסון המעלית".

איבדתי לא רק את אחי וחברי הטוב ביותר, אלא גם את עצמי. פתאום ערכים כמו אהבה, נשמה, רוח, משפחה ואמונה קיבלו משמעות חדשה. לא עוד סיפורים ותאוריות, אלא כלים ממשיים שעזרו לי לבחור בחיים ולקבל אותם.

יש נשמות שבוחרות להגיע לכאן למסע לא רגיל. שלי, אין ספק, בחרה בדרך הזאת.

יש משהו שקורה רק כשנשים מתיישבות יחד.
המרחב נפתח. הקול חוזר. הלב מתרכך, וקסם עמוק, נשי, עתיק ומתוק מתחיל לנשום.

מאז השתתפותי בפרפורמנס “זאבות רצות על עקבים”, אני חוקרת את הכוח של אחדות נשית. הנחיתי קבוצות נערות סביב מיניות, יצרתי מעגל נשי, הנחיתי טקסי רווקות, הפרשות חלה ורגעים מרגשים נוספים. כל מעגל שאני יוצרת מותאם לנשים שנמצאות בו, ללב, לרגע ולתוכן שמבקש להופיע. הוא יכול לכלול שיחה פתוחה, טקס, תנועה, כתיבה וכל מה שהמרחב יזמין.

המעגלים מותאמים במיוחד לך, לערבים של חיבור, צחוק, דמעות ולכל מקום בו נשים רוצות פשוט להיות יחד.